שלום. אני אורה, נשואה לאילן ששירת מעל 330 יום בשנתיים פלוס האחרונות ואימא לשני ילדים מתוקים ובעזרת השם שלישי שבדרך. אני אתחיל ואומר שהסיפור שלנו הוא לא ייחודי והוא כנראה דומה לעוד הרבה מאוד סיפורים וחוויות של רבים מחברינו ומבני משפחתנו המשרתים. אני פה היום כדי להעביר את התחושות הקולקטיביות דרך הסיפור האישי שלנו ואני מודה לכם על הזכות וההזדמנות לעשות זאת בפניכם.
אני אשתף אתכם שמבחינה טכנית לא כל כך פשוט להיכנס להריון במציאות שבה בעלך פיזית לא נמצא במשך תקופות ממושכות והזמנים והלו"ז הצה"לי לא בדיוק עובדים לטובתך, וזה עוד לפני שדיברנו על ההשפעות של לחץ וחרדה מתמשכים על כל התהליך של כניסה להריון. כל הריון הוא ניסי בפני עצמו, קל וחומר כשחלון ההזדמנות כל כך קטן.
אחרי הרבה מאוד ניסיונות וציפייה, ביוני האחרון גילינו שאני בהריון. זה היה שלושה ימים לפני פרוץ מבצע עם כלביא ובאותו שישי בבוקר בעלי יצא לסבב הרביעי אותו הוא סיים ממש באותו היום, כשאני סיימתי את השליש הראשון. החודשים האלו היו לא קלים בלשון המעטה. עם הפסקה קצרה של התרגשות ואופטימיות מחודשים של ציפייה, אכזבה וכאב עברנו מהר מאוד לחודשים של ציפייה, חרדה ובדידות גדולה.
תהיתי במהלך כל השליש הראשון איך מחזיקים את ההריון המיוחל הזה כתקין ובריא וגם מחזיקים בית וילדים ועבודה ושפיות ואופטימיות. איך מג'נגלים את כל הלוגיסטיקה והתחזוק של הבית ועבודה במשרה מלאה תוך כדי הקאות בלתי פוסקות ודאגה לשלום בעלי לבד.
החרדה מהמצב הלאומי יחד החרדה מהמצב הפרטי הרגישו כבדים מנשוא. ברוך השם אני היום בחודש שמיני וצפויה ללדת בעזרת השם באמצע פברואר. הסבב הבא של בעלי מתחיל עשרה ימים אחרי התאריך המשוער שלי.
אחרי מספר חודשים של התרגשות וציפייה חוזרים שוב לאותן תחושות בדיוק – חרדה, בדידות, ג'ינגול. אנחנו מוצאים את עצמנו קרועים בין ההתרגשות הגדולה לקראת הלידה לבין החרדה הגדולה של מה מחכה לנו ממש מעבר לפינה. קרועים בין תחושת השליחות הגדולה – כל אחד מאיתנו מהזווית שלו בהתגייסות הזאת – לבין דאגה גדולה לשני ותחושת הפסד וויתור מכל כיוון.
בתחילת המלחמה איבדתי שני בני דודים אהובים. בן זוסמן ויוסף מלאכי גדליה, השם יקום דמם. הם יצאו מבתיהם בשמחת תורה מבלי להסס מתוך שליחות גדולה וערבות הדדית לעמם. מעשי הגבורה שלהם ורוחם מלווים אותי ואת בעלי יום-יום ומהווים השראה גדולה עבורנו. הם נותנים לנו את התזכורת התמידית ואת הכוח להמשיך להתייצב ולתרום ולראות בכך זכות גדולה גם בתוך הקושי העצום.
אחרי הלוויה של בן וההספד המרגש של אימו – בת דודתי המדהימה שרית בו היא אמרה שלסיפור שלנו יהיה סוף טוב – בעלי אפילו החליט בין סבבי המילואים לשנות את כיוון הקריירה שלו והתחיל לעסוק בהסברה במרכז החינוכי ל-7 באוקטובר בשדרות, מתוך תחושת שליחות וערבות הדדית לתרום למדינה בכל פן אפשרי, גם בחייו האישיים בין סבבי הלחימה ולקחת חלק פעיל יותר בכתיבת הסיפור שלנו.
אנחנו לא מחפשים את הדרך הקלה החוצה. אנחנו היינו ועדיין מוכנים תמיד להתייצב ולתרום בכל דרך, גם כאשר זה מעמיד אותנו בסיטואציות בלתי אפשריות ובפני החלטות וויתורים קשים. כמו רבים מחברינו ובני משפחתנו אנחנו פועלים על פי העיקרון שבמקום שבו אין איש – השתדל להיות איש.
אבל אני פונה אליכם היום כי בידיכם הדבר לשנותו. יש לכם את הכוח בידיים שלכם לפתור את המצוקה שאנו נמצאים בה בדרך אמיתית ושורשית יותר. אתם יכולים לעשות מעשה ובעזרת התיקונים הנדרשים לחוק הזה ליצור פה מדינה מתוקנת יותר ואנשים כמונו כבר לא נדרשים לעמוד בסיטואציות בלתי אפשריות כגון אלה.
החוק הזה במצבו הנוכחי שעליו אתם דנים לא רק שלא מבטיח מציאות מתוקנת יותר עבור הדור הבא שאנו מקריבים כל כך הרבה כדי להביא אותו לעולם, הוא מבטיח המשך ישיר למציאות המעוותת שאנו חיים בה היום.
התינוק הזה שיוולד וחבריו לדור מהווים סמל לתקווה וחוסן. אבל חוסן אישי לא יכול ולא צריך להחליף אחריות ציבורית. הלוואי שתשנו כיוון ושתשתמשו בכוח שלכם כדי לכתוב פרק אופטימי יותר בסיפור שלנו שיביא אותנו לסוף הטוב המובטח. תודה רבה.
דברי דובר/ת #2 | 609 מילים